עידן כהן מארח את שרון וזנה. סוזן דלל במסגרת 'מחול לוהט', 28 באוגוסט 2010
צילום: אמיר וינברג
אורה ברפמן
במסגרת מחול לוהט התחזקה השנה התופעה של יוצר מזמין יוצר אחר כאורח לתכניתו. כך כאן, עידן כהן מעלה מחדש שתי עבודות ראויות: 'שנה של דג' מ- 2006 ו'פרווה מתוקה שלי' – 2007 ושרון וזנה מעלה סולו שהיא רוקדת- 'אחד לטנגו'.
בין המארחים הנוספים במחול לוהט השנה, מצאנו את דנה רוטנברג ושלומית פונדמנסקי מארחות, סהר עזימי מארח, דפי אלטבב, אור ואורן ועוד. זו כנראה דרך טובה לפרגן לחברים בתחילת דרכם ודרך יעילה למלא ערב שלם תוך חלוקת הנטל והמאמץ, במיוחד כשמדובר בהעלאת עבודות שלא בכורה.
עידן כהן, מכל מקום, הוא אחד היוצרים העצמאים הצעירים היותר מוכשרים בשטח. דווקא צפייה נוספת בעבודות המוקדמות שלו מחזקת את התרשמות שכיוצר הוא גילה בגרות ויכולות ניכרות כבר בשלבים הראשונים שלו כיוצר.
יש לו את "זה", את המגע החמקמק של כישרון טבעי, את האוזן הקשובה למוסיקה ומשחק המקצבים הפנימיים, לתחביר הגוף. בנוסף, הוא בוחר היטב את המבצעים וכנראה יודע להנחות אותם היטב כדי להוציא מהם את אופני הביטוי המדויקים שהוא מבקש. אלה סיבות טובות דיין כדי לחזור ולראות עבודות של כהן ואכן, היה מהנה לצפות בהן שוב.
'פרווה מתוקה שלי', עדיין מחזיקה היטב בביצועו המיומן של רן בן דרור, ביצוע שזיכה אותו בפרס בתחרות ריקודי סולו בשטוטגארט ב- 2007. באותה שנה זכתה עבודתו 'שנה של דג' בתחרות בלודויגהאפן, גרמניה.
בעונה הנוכחית שלש המבצעות החדשות ( לבד מוזנה) של 'שנה של דג', הן רעות לוי, דניאל גל ושרון וזנה. שלשתן מבצעות נפלא את החומרים של עידן. כאן נמצאים הניואנסים והדקויות בתנועה הנראית כה טבעית, כמעט מתבקשת ובמצבים מסוימים נתפסת כאילתור חופשי של הגוף הקשוב לעצמו ולזרימה האנרגטית שמובילה אותו באופן הכי נכון מבחינה מכנית מתנוחה אחת לשנייה. זה בולט במיוחד כאן, משום שכהן מרבה להשתמש בריצפה אולי יותר מרבים אחרים. ההקפדה על שפת הגוף שיטתית והעושר התנועתי ששומר על פעולה בתוך ערוץ מסוים מבלי לפזול לשלל החלופות שמספק שדה המחול בן זמננו, הם שהעניקו ליוצר את כתב היד האופייני לו, מבלי לגלוש לסגנון יתר. 'שנה של דג' הוא טריו מעודן ומרתק שכולו עוסק בשפה בסביבה שנדלתה ממצב בדוי של פעולה מתחת למים, כמסתבר ואכן בתכניה השלוש מכונות "הטבועות". מאוחר יותר כשיצר את גירסתו האינטימית והחופשית והיותר קונספטואלית ל'אגם הברבורים', הוא ממשיך לשחק במרכיבי השפה באופנים דומים, אלא שב'אגם', המורכבות יצרה אתגר שלא כולם היו מוכנים לקבל. בעיני זו הייתה עבודה מופלאה, אם כי מטבע הדברים מהודקת פחות מהטריו המרגש 'שנה של דג'.
לאחר הצגתם של שתי העבודות של עידן, העלתה וזנה את הסולו שלה ובביצועה. אין ויכוח כי היא רקדנים טובה מאד, אבל העבודה שלה החווירה לעומת השתיים שקדמו לה. ניכר שהיא הטעינה את העבודה בהרבה ממה שספגה בעבודתה עם יוצרם בארץ ובמיוחד במסגרת השנים הספורות שהייתה עם 'בלט קולברג', אבל בעומס ניצני הרעיונות וחיפושי הדרך, לא נוצר מיקוד והידוק שיספקו אמירה ברורה. נדמה כי בעבודה 'אחד לטנגו' תשומת הלב התמקדה בבנית המשפטים התנועתיים ופחות במבנה, ביחס בין הגוף הרוקד לחלל בו הוא מתחולל. אני אף סבורה שהבחירה לעבוד עם מוסיקה מקורית אכן נכונה ומאתגרת, אבל זו שהכין עבורה נדב ברנע לא סיפקה לה תמיכה או נקודות אחיזה, אלא אף העצימה את הארעיות השלדית הבסיסית.
מבחינת מהלך הערב, אולי לא היה נכון להשאיר את העבודות של כהן כחטיבה פותחת. אולי היה טוב יותר לשנות את סדר העבודות ולא להשאיר לוזנה את המילה האחרונה. לטובתה ולטובת הערב כולו.
בהערת שוליים אציין רק שכותרת עבודתה של וזנה 'טנגו לאחד' מזכירה, כנראה באופן לא מודע, את האוקסימורון 'סולו לשניים' ( בהיפוך) של מץ אק, שהוצגה כאן לא מעט פעמים ( למעט אחד), על ידי טליה פז, רקדנית ותיקה של קולברג, אותה להקה שבה התארחה וזנה במשך שנתיים.
[ad]